הצלחה בהליך משפטי – לקוחת המשרד, דיירת מוגנת, תקבל 450,000 ש"ח בעבור פינוי הדירה אותה היא שוכרת
post image

הליכים משפטיים שונים אשר נוהלו על ידי משרדנו הובילו לפיצוי ניכר ללקוחת המשרד, דיירת מוגנת, בעבור פינוי הדירה אותה היא שוכרת.

עסקינן בשני הליכים משפטיים נפרדים: בקשה שהגישה הדיירת המוגנת, באמצעות משרדנו, לבית הדין לשכירות לצורך החלפת דיירים במושכר, ובמקביל, תביעה שהגיש בעל הבית לבית המשפט השלום כנגד הדיירת לפינוי וסילוק יד ממקרקעין, וזאת לאחר שהדיירת המוגנת עברה תאונה מצערת, אשר אילצה אותה לעבור שיקום ולאחר מכן, לעבור להתגורר בבית אבות.

במהלך ניהול ההליכים משפטיים, הן לפני בית המשפט השלום (בתביעת הפינוי שהגיש בעל הבית) והן לפני בית הדין לשכירות (לאחר שהדיירת המוגנת מצאה קונה לזכותה), הסכים בעל הבית לשלם לדיירת סך של 450,000 ש"ח תמורת פינוי הדירה.

סיכום זה בין הצדדים קיבל תוקף של פסק דין על-ידי בית המשפט. באותו מקרה הצהירה הדיירת המוגנת כי לא הייתה לה כל כוונה לעזוב את הדירה וכי יש לה כוונה לשוב ולהתגורר בדירה ככל ומצבה הרפואי ישתפר.


חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972

חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 קובע את אופן ההתנהלות של בעל הבית והדייר המוגן, וכן את זכויותיהם וחובותיהם.

החוק מטיל מגבלות ביחס לאפשרות בעל הבית להוציא את הדייר המוגן מהנכס, ונקבעו בו מספר עילות פינוי, כגון: מקום בו הדייר המוגן אינו משלם דמי שכירות או מקום בו גורם הוא נזק לנכס.

בתי המשפט פיתחו במהלך השנים עילת פינוי נוספת – עילת הנטישה – שלפיה דייר שנטש את הנכס איבד את זכויותיו ועליו להחזיר את הנכס לבעלים.


עילת הנטישה – פסיקת בתי המשפט

בפסיקת בתי המשפט נקבע כי לעילת הנטישה שני רכיבים: [1] רכיב עובדתי, האם הדייר עזב את הנכס, [2] רכיב נפשי, האם הדייר מתכוון לחזור אל הנכס. הרכיב הנפשי מורכב גם הוא משני רכיבי משנה – האם הדייר רוצה לחזור אל הנכס והאם קיים סיכוי ממשי שהוא אכן יחזור אליו.

בע"א 715/76 דמתי נ' בוליוש, פ"מ לא(2) 113 (1977), דן בית המשפט העליון בתביעה אשר העלתה את טענת הנטישה ביחס לאסיר אשר נידון למאסר עולם ונמצא בבית הסוהר. לטענת בעל הבית, האסיר נטש את המושכר.

בית המשפט העליון (כב' השופט, כתוארו אז, מ. שמגר) קבע כי היעדרות של הדייר מן המושכר אין בו כשלעצמו כדי לשלול את זכויותיו לדיירות מוגנת כל עוד שרירה ונמשכת כוונתו של הדייר לראות במושכר את ביתו.

בית המשפט גם קבע כי היעדרותו של האסיר אינה מרצונו וכי בכוונתו לשוב לדירת מגוריו (בה החזיק כדייר מוגן). בית המשפט גם התרשם מהשארת חפציו של האסיר בדירת המגורים והמשכת תשלום דמי השכירות.

גם בפסק דין שניתן בשנים האחרונות בבית המשפט העליון במסגרת רע"א 2723/13 בוטח נ' דמיש (פורסם בנבו, 16.6.2013), קבע בית המשפט העליון, בדומה להלכת דמתי נ' בוליוש, כי העדרו של דייר מן המושכר אין בו כשלעצמו לשלול את זכויותיו כדייר מוגן בהתאם לעילת הנטישה, כל עוד בכוונתו לחזור ולהתגורר במושכר.

* הסקירה המובאת לעיל אינה מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ משפטי ואינה מתיימרת להקיף את מכלול הסוגיות המשפטיות והמנהלתיות בנושא, ובהתאם למצוין גם בתקנון המשרד.

** למשרד עו"ד יוסף בן-דוד ניסיון רב בניהול הליכים משפטיים בענייני הגנת הדייר, הן לפני בית הדין לשכירות (דוגמת בקשות רשות להחלפת בעלים במושכר) והן לפני בתי המשפט השונים (דוגמת תביעות לפינוי וסילוק יד ממקרקעין).